יושבת מול מסך המחשב….מנסה לחשוב מה לכתוב… אתייחס לחלק בתוכי, בנשמתי-הכתיבה. הרי בשביל זה אתם כאן .ספרים תמיד היו חלק מעולמי, מקום שאפשר להיכנס אליו, לרחף בין המילים, הדפים, הדמויות ועולם הדמיונות-לברוח אם תרצו למקומות אחרים, אל סודות, מזימות ואהבות.הכתיבה פרצה מתוכי, כשהמילים הדהדו בראשי, כשהקשבתי לרחשי הלב, כשצפיתי במצבי החיים, והתרגשתי ממה שסיפרו לי אנשים שעברו בדרכי- בדרכם, אל התחנה הבאה במסלולם. בורכתי במתנת-ההקשבה– וכך נפתחה בפניי דלת אל עולמם של מספרי הסיפורים. נשביתי בקסמה, התאהבתי ביצירה.

הכתיבה מבחינתי היא סוג של התמכרות! דרכו של הכותב , אינה קלה. הוא נכנס בשער לא מוכר , עולה על שביל חדש שמעולם לא פגש. ולעולם אין לדעת מה מצפה לו-"חכם השביל מההולך בו".

יש מכשולים, רגעי משבר. המוזה שמחליטה פתאום לקחת פסק זמן, יוצאת מהחלון להתאוורר, טורקת את הדלת ולא מודיעה מתי, ואיך תחזור….

ולמרות כל זאת, אני לא עוזבת . זהו כוח שחזק ממני, משהו ששולט בי , אבל גם מאפשר לי לקחת שליטה- ליצור, לבנות עולמות חדשים, ולהביא אותם  אל מול עיני הקורא עד לרגע בו הכול מתחבר-סוף!

לאחר הוצאת ספרי הראשון- "ללכת בין השתיקות",  שוב החלו להיאסף בראשי סיפורים ואנשים ורעשים ותמונות, את כולם אחסנתי במגירות ראשי, עד שלא נותר בי עוד מקום… ושוב התיישבתי בחדרי חדרים, בעולם הדממה,  והתחלתי לרקום את חלקיו של  הסיפור החדש- "לב המחסום"-ספרי השני, שיצא לאוויר העולם, בערב ראש השנה, תשפ"א.                           

סיפור העלילה, מבוסס על אירועים אמיתיים, זרם בדמי ולא הרפה- הרגשתי שזהו סיפור שחייב להיכתב, ולעבור ממני והלאה אליך הקורא.