בתגובות לתוכנית של מיקי חיימוביץ, שעסקה במחוסרי הדיור , יש שבחרו לראות את הציפורניים המטופחות של חלק מהנשים שהתראיינו, במקום לראות את העיניים הדומעות, הכאב, והמלחמה היומיומית של ההישרדות בה הן שרויות.
אלו נשים שאינן מבקשות צדקה, אלא צדק.
הן ראויות הן לכבוד והן להערצה, ואני מחזיקה להן אצבעות גם לישועה.
יש האומרים בסלחנות יתירה:
"היות אדם פרושו -לא לדעת בכלל,
לא לדעת- שאתה רואה לא נכון".
ואולי פה טמון המכשול, או התירוץ…
—————————-
האם נקבל זאת ונודה?
האם נודה שלעיתים, התמונה שאנו רואים-
הוא רק מסך לוטה בערפל?
תמונה שנקלטה בשבריר של שניה, בזוית מסויימת,
וברגע שמיד חלף?
זוג עינינו יודעות את צופנו של ליבנו.
הן תצלמנה תמונה,
לתאים אפלים למחוזות רחוקים.
שם הפרשנות- רק לנו שמורה.
לא תמיד הוגנת אבל עלינו מגוננת,
ולעיתים והגרוע מכל, דיני -נפשות חורצת.
לא חבל?
יש הרבה צבע בעולם.
תראו בצבעים ולא רק בשחור-לבן.
———————————————-
האם נסכים להחליף מבט?
לשנות דרך?
"הזיכרון: פעם מנפה, פעם מייפה ופעם מחפה".