חיים על הקצה

עמדתי עם רגל אחת מונפת באויר. השניה מיאנה להינתק מאחיזתה . הרוח הכתה בפניי ועיניי נעצמו להן מפעם לפעם. כעת ראשי נהיה סחרחר עליי. קיפצי, זעקה בת קול בראשי. קיפצי פחדנית. האם זה אינו הרגע אליו התכוננת וציפית? ניסיתי להינתק ולהימנע מלהביט למטה, אך ראשי נשמט, עיניי נפקחו בבהלה והעיר כולה נפרשה לרגליי. אני כעת על קומת הגג במגדלי עזריאלי. נעים מאוד אני נעמה על גג העיר הגדולה, גבוה גבוה מעל כולם. בהביטי למטה אני תוהה כמה שונה הוא המבט מלמעלה ממעוף הציפור. נזכרת אני שבילדותי חלמתי להיות ציפור, כזו שהיא חופשייה ומאושרת שעפה לה בלי בעיה מארץ לארץ. אין כל צורך בהזמנת מקום בטיסה. כל הנדרש הוא רק לפרוש כנפיים ולבחור יעד אחד או שניים.     אני גם נזכרת שכשהייתי קטנה, אמא סיפרה לי שיש לה חלום שחוזר לה כל לילה במיטה. בחלומה היא ראתה את עצמה עומדת גבוה מעל כולם, על כתפיה היו צמודות כנפיים לבנות כמו של מלאך, והיא עפה לה בין העננים ומביטה למטה על האנשים. האנשים על האדמה הם כאלה קטנים, הייתה מראה לי באצבעה בכל פעם מחדש. אל תתני לאף אחד ולעולם להפוך אותך ל"קטנה". כשהייתי בת 8 אני זוכרת שאמא לבשה כותונת לבנה, נשקה על לחיי ויצאה מהבית . באותו הלילה חלמתי שאמא הפכה למלאך והיא שטה בשמים מביטה על בני-האדם ומחייכת בהביטה מטה בעולמם של האנשים הקטנים. ביניהם היו גם אלו שניסו "להקטין" אותה. בבוקרו של היום שאחרי, באה סבתא עם אישה בחלוק לבן, חיבקה אותי ואמרה לי שאמא  בשמים איפה שתמיד רצתה להיות. האישה גם היא דיברה, אבל לא הקשבתי לה.
לא בכיתי, כבר ידעתי .
מאז אותו היום לא הפסקתי לחלום את אותו החלום, אבל מידי פעם חלמתי שאני הופכת לציפור גדולה ולבנה שעפה לצידה של  אמא ושומרת עליה מכל משמר. מאז עברתי לגור עם סבתא ומישקה הכלבלב הלבקן שלה. סבתא השתדלה להיות לי כאמא, אבל אני כבר הייתי יתומה. היום כמידי כל בוקר נפרדתי ממנה לשלום. בררך כלל אני נוהגת לומר להתראות, אבל היום זה היה שלום. הגעתי כרגיל לעבודה, כאן במגדלי עזריאלי, אבל בקומה התחתונה. אדון כהן הגיע ראשון ופתח לי את הדלת. בואי ילדה יפה אמר, התגעגעתי אלייך, בואי תעשי לי טוב חייך ולבש את דמותו של השטן. לא יכולתי לשאת יותר את המחשבה הזו של להיות איתו. הסתובבתי לעברו  וסטרתי לו את הסטירה  שחיכתה לו אצלי מזמן. חתיכת כלבה הוא צרח אחריי, אך אני רצתי בכל מאודי והתחלתי לטפס במדרגות לקומה העליונה. הגעתי חסרת נשימה, אבל לא היה איכפת לי, זה הזמן לעוף מהעולם הקטן והעלוב הזה. אני לא מסוגלת להיות בתחושה של חיי שקר, של שחור ולבן. פעם למעלה וכל שאר הפעמים למטה למטה. ולמה? כי אני כזאת "קטנה".
אדון כהן נותן לי כל מה שאני רוצה, אבל הוא גם לוקח לי את הנשמה ומעוות אותה. אני מרגישה שאני "קטנה". זהו, הגיע הזמן להגשים את הצוואה של אמא ולהרגיש גדולה. אני רוצה להגיע עכשיו לגן-עדן, כי בגיהנום אני כאן ועכשיו. עצרתי את נשימתי והבטתי ממעל בעננים. אמא עמדה שם וכולה קורנת באור לבן. עצמתי את עיניי וקפצתי. נשימתי נעתקה וליבי דפק בחוזקה. נעמה, נעמה, שמעתי מישהו קורא בקולי. פקחתי את עיניי אט אט והבטתי מסביב. אור חזק חדר מבעד לחלון. איפה אני שאלתי? הוא התכופף לעברי ונשק לי על צווארי. לא יכול להיות, צעקתי. אני ציפור לבנה, אני לא נעמה. אדון כהן רכן מעליי ולחש לי באוזניי : מלאכית שלי, הפעם אני אסדר לך אשפוז בכפייה, או אם תרצי נוכל לרדת למטה ולסיים את המערכה הראשונה.

שוב אותו חלום? שאל. קמתי לישיבה מנסה להסדיר את נשימותיי. חשבתי שסיימנו עם זה אמר.
אבל אם אם אפול ואתרסק לי לרסיסי אדם? שאלתי בדאגה. אני מקווה אמר שלא תיפגעי באף אחד.
חיים על הקצה תמיד מועדים לנפילה.

©  מיכל סלוצקר עמרן