תובנות הבנויות מ-3000 מילים, של אתנה אורצ'רד, נערה בת 13, שנכתבו בגב המראה שבחדרה, ונמצאו ע"י הוריה לאחר שנפטרה ממחלת הסרטן. קראתי את הכתבה ונפעמתי לנוכח הכתוב. יש אנשים שעוברים חיים שלמים ולא זוכים להבין שאכן לחיים יש חיים וסדר משלהם. אם רק נדע אותם וניישם -יהיה לנו הרבה יותר קל. כן, אמרו את זה קודם, וקראנו את זה עשרות פעמים ואנו כבר מכירים בע"פ, אבל כמה מאיתנו גם מיישמים?
מצטטת מדבריה:
"האושר הוא כיוון, לא יעד. .. תהיו שמחים, חופשיים, תאמינו, תהיו צעירים לנצח. אהבה היא כמו זכוכית, נראית יפה אבל כל כך שברירית. אהבה היא נדירה, כל יום הוא מיוחד, אז עשו איתו את המירב. מחר יכולה מחלה לסיים את חייכם, אז תנצלו את היום הזה. החיים יהיו רעים אם תעשו אותם רעים. אם מישהו אוהב אתכם באמת הוא לא יעזוב אתכם, לא חשוב כמה קשה הסיטואציה. זכרו שהחיים מלאי עליות ומורדות. לעולם אל תוותרו על משהו שאין יום שעובר שאתם לא חושבים עליו פעם אחת לפחות. אני רוצה להיות הילדה שעושה את הימים הרעים טובים יותר, זאת שגורמת לכם לומר: חיי השתנו מאז שפגשתי אותה! האהבה אינה קשורה בכמה פעמים אומרים אני אוהב אותך. העניין הוא להוכיח כמה שיותר שזה נכון. האהבה היא כמו הרוח. אפשר לחוש בה אבל לא לראות אותה. האהבה אינה קשורה בלמצוא אדם שתרצה לבלות עמו את כל חייך, אלא למצוא מישהו שבלעדיו לא תוכל לחיות יותר. אהבה היא משחק עבור רבים, אבל היא גם הפרס. רק אנו יכולים לשפוט את עצמנו ולפעמים האהבה כואבת. אני נלחמת בעצמי עכשיו. אני מרגישה את הכאב שלכם. זה כואב, אבל זה בסדר. אני רגילה לזה. אל תשפטו אותי, אתם רואים רק את מה שבחרתי להראות לכם. אתם לא יודעים את האמת. אני רק רוצה ליהנות ולהיות מאושרת בלי שתשפטו אותי. אלה החיים שלי, לא שלכם. אל תדאגו ממה שיהיה איתי. אנשים ישפטו, ישנאו, יישברו, אבל צריך לעמוד חזקים. זה מה שעושה אתכם מי שאתם. .."