בתוך כל אדם קיים הרצון, המכוון ביחס לעצמו או ביחס לחברה. פעמים רבות האדם מביע את רצונו בדיבור, וזכות הדיבור היא מעלת האדם החופשי. ע"י הדיבור אנו פונים לאחר ומבקשים להשמיע את דברינו ולעיתים גם להשפיע עליו. היום הדיבור הפיזי ביננו התמעט, אבל הוא מתגבר כשהוא מתורגם למילה הכתובה אותה ניתן לכתוב ללא כל בעייה, כי כולם נגישים למקלדת וכולם למדו את אותיות הא'ב', אבל לא בהכרח למדו לחבר מילים רגישות למשפט . יש השוכחים שכובדה של מילה שקול לעיתים לכלי מלחמה. וכעת בימים אלו בהם הרצון של כולנו, של כל עם ישראל, הופך לרצון אחד, בו אנו מבקשים לחיות בשקט ובשלום במדינתנו, מדינת העם היהודי, ומתפללים לשמירה על חיילנו וחזרתם לשלום, עולה גם השאלה, מה מקומו של הדיבור האינסופי העולה מן המרקע בכל הרשתות החברתיות? איך זה שכולם פתאום נהיו פרשנים, מביאי חדשות, סוחרי מידע שמישהו גילה, חסרי-חמלה ומעבירי מידע שגורם לאלפי הורים לעודף חרדה ובהלה? אולי בעיתות מלחמה ולחץ אין לשפוט ואין לחרוץ דינים, אך בכל זאת מישהו פה איבד את עצמו לדעת, ולא מבין שהרצון להיות ראשון הוא לא מעלה שכדאי להתחרות עליה. ראשון לא עלינו, וחס ושלום יכול להיות גם זה שמתדפקים על דלתו באישון לילה או עם שחר ומבשרים לו את הבשורה הקשה מכולם. מלאך שחור ביקר בביתו ולקח ממנו את הדבר הכי יקר לו בעולם.
© מיכל סלוצקר עמרן