ביבי וכל השאר,
אנחנו ערב הבחירות, ולא ברור לאן פנינו מועדות. אין מי שילכד את העם ויפחית חרדות. ראשי המפלגות מתגוששים על קולות , ולא ניתן להבין מה בדיוק יש במצע אותו הן מציגות -בסיסמאות. המצב הביטחוני, שעליו כולם מדברים , לא מוסיף קמצוץ לביטחוננו האישי . בכל מהדורת חדשות דואגים לדווח על הסלמה וזורעים במוחנו זרעי מלחמה (כמו בכל שנה עם בוא האביב ותחילת הפריחה ). בלב כבד אני פותחת את ידיי ומשחררת את בני לעולם. אני עומדת מבולבלת מול הרצון ללכת בתלם, ובין הרצון לצעוק למנהיגנו-די! אני פונה אליכם ומבקשת שתפסיקו לנהל את המדינה, מבלי לתת את הדעת עלינו האימהות, שמפקידות בידיכם- את היקר לנו מכל. הקול מפיכם הופך להיות דומה זה לזה(ולא משנה מאיזו מפלגה אתם). החיילים שלנו הם לא חיילי בדיל, שאיתם אתם יכולים להשתמש במשחקי מלחמה מיותרים, מתי שרק נראה לכם. הפסיקו עם אשליית ה"מבצעים", שלאחריהם הכול, ממילא, חוזר לקדמותו. אנו, האימהות, דורשות מכם, שלפחות פעם אחת תהיו אמיתיים אתנו. תנו לנו תקוה להאמין שהשלום הוא אופציה, ולא רק מילה, שאפילו ברחוב ,כבר בקושי שומעים אותה. תנו לי להרגיש, שהילד שלי, שאותו גידלתי לתפארת מדינת ישראל, יחזור שפוי הביתה אחרי שנתיים ושמונה חודשים בהם תרם את חלקו. אני רוצה להאמין, בדברי שלמה המלך, החכם מכל אדם, שאמר: "עת לשלום ועת למלחמה". הגיעה העת שתבטיחו לנו שכך אכן יהיה. הגיע העת לנסות ולמצוא פתרון אחר , כי לא על החרב לעולם נחיה.
כשחיפשתי משפט שיעטוף בתוכו את תחושותיי לגבי גיוסו של בני לצבא, נתקלו עיניי בדברי קהלת, עת לכל דבר, "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" (קהלת ג', פס' ה') ). מצאתי בפסוק זה את הביטוי לקשר האימהי, בו אנו עוטפות את ילדינו, בחיבוק חם ואוהב עד לרגע, בו הם מגיעים לגיל הבגרות הרשמי, 18, בו ניתן האות, כי הגיע העת לשחרר את הנער- לחבק מרחוק. הגיע רגע הגיוס לצבא, כעת תורו של בנך לשרת את המדינה.
18 שנים תגדלי לך ילד ובהגיעו לשנתו השמונה עשרה , מצווה את למסור אותו בידיהם של מפקדי צבא ההגנה לישראל. ובעצב תיפרדי ממנו או בשמחה, שתהפוך אט אט לדאגה, ללחץ, לימים של געגועים, לילות לבנים ועיניים "שבורות". בני הצעיר סיים את לימודיו. ההתרגשות הייתה רבה, כשלבש את החליפה וקשר את הפפיון בנשף הגדול שהכריז על סיום התיכון. איזו התרגשות עטפה אותנו ההורים, כשהבטנו בילד שלנו שרק אתמול נולד, וליווינו אותו כמו חתן המובל לחופה. תם פרק נוסף! פרק חדש נפתח ועל דפי הפייסבוק, החלו אימהות להעלות תמונות, שבהן הן מלוות את ילדיהם אל הבקו"ם לקראת הגיוס . עם כל תמונה שקפצה, תהיתי מה באמת מסתתר מאחורי חיוכה של האמא הגאה, כשדמעה מאיימת לפרוץ מעינה. השמחה בפרק החדש לוותה אצלי בעצב וחשש מפני הבאות. אני מאמינה שבמציאות הקיימת, אימהות רבות חשות כמוני מכמה סיבות : הראשונה- אנחנו חיים במדינה שאינה רגועה כלל וכלל (בעיקר בגללנו-כי על השלום -להתחיל בתוכינו). שנית, אותה המדינה, בנוסף להיותה בלתי רגועה, גם אינה יציבה מבחינה ביטחונית והלחץ עלינו הולך וגדל (האם זה רק בגלל שכנינו?!). ושלישית, כי הבנים שלנו שהופכים לחיילים, עלולים חס ושלום לשלם על כך בחייהם, ואף אמא לא רוצה בכך, ולא אבא ולא אח ולא אף אחד! הגעתי למסקנה, שאני חווה דיסוננס קוגניטיבי- נתונה בין שתי עמדות , שאינן מתיישבות זו עם זו. מצד אחד, יש חובה ללכת לצבא, כי "כולם" הולכים וזו הנורמה וחלק מהמסלול שלנו במדינה (לא של כולם) . ומצד שני , ההבנה שהבן שלי לא הולך למחנה בצופים, הוא הולך לשמור עלינו, אבל מי באמת ישמור עליו?
אני אם עבריה, מפקידה את בני, בידי מפקדי צבא ההגנה לישראל ומנהיגי המדינה, מתוך תקוה, שבזמן בו הוא מגן עלינו, יעמלו מנהיגנו וייהגו יומם וליל -להביא שלום עלינו ועל כל ישראל.