מיכל

בתגובות לתוכנית של מיקי חיימוביץ, שעסקה במחוסרי הדיור , יש שבחרו לראות את הציפורניים המטופחות של חלק מהנשים שהתראיינו, במקום לראות את העיניים הדומעות, הכאב,

חוזרת ממפגש עם הרחוב: משתהה בכל פעם מחדש. יש אנשים שמרימים את קולם, כדי שכל העולם ישמע אותם. אני עומדת סנטימטר מהם, ועדיין, הם פוחדים

איש אחד שחייו נעו על טיפוס במסלול של כביש מהיר, אבל גם עם סכנה של הדרדרות בירידה, עבר יום אחד ליד שלט של רחוב בשם:

ראיתי תוכנית על האסלאם, והופתעתי כשאחד מהמרואיינים, איש דת מוסלמי, אמר את המשפט החזק הבא: גבר הוא אדם אחד, אבל אישה היא אומה. משפט זה

דקה לפני שאני יוצאת (מאחרת כרגיל), משתפת אתכם במשהו מקסים ששמעתי על נושא התרומה והנתינה: בימים טרופים אלו, כשמכל צד אני שומעת על אנשים שאין להם

יש  "מיליון" ספרים, שאני רוצה לקרוא, יש  "מיליון" מילים, שמסתובבות לי בראש, יש  "מיליון" "מחשבות פופקורן" שבראשי מקפצות, יש לי שיר או אולי סיפור שתיכף

שיר זה נכתב בהשראתה של מרגלית זינאתי, שומרת הגחלת בביהכנ"ס העתיק בפקיעין, במפגש שנערך עימה בביתה. מרגלית היא היהודיה היחידה בכפר, שהמפגש המרגש איתה, עם חייה, עם

אמא, די, די תפסיקי עם זה, צעקתי בכל כוחי, אבל היא המשיכה בשלה, אז ניסיתי לדבר אל ליבו של אבא, וצעקתי בכל הכוח, אבא די,

כל לילה אני מפרקת את עצמי מחדש. אני סולחת לעצמי, סולחת לכולם. רוצה לישון ריקה ונקיה, חפה מכל בדל של מחשבה. כל בוקר מודה אני

אישה-הנס הגדול מכולם רבי דוד אלימלך צעד לביתו לאחר שחזר מבית הכנסת. הרחובות עדיין ריקים, העיירה ישנה ורק קול צעדיו נשמע כמו מחוגיו של השעון

יום הזיכרון . כל שיר, סיפור ותמונה, בה משתקפים פניו של עלם חמודות שנקטף טרם זמנו, צורבים בבשרי ומעלים דמעות בעיניי. -מוציאה מילים מליבי. ילדי,

בפינת התחנה, ראיתי איש שוכב על ספסל. היה קריר וגם רטוב, אבל מבחינתו היה זה כאילו כלום. האיש הוציא משקית ענקית קרטון יבש שנראה כמו